<h1>פסקי הרי"ד — ב"ב</h1>
<h2>דף ו:</h2>
[ב"ב קע"ה ע"ב] רב ושמואל דאמרי תרויהו מלוה על פה אינה גובה לא מן היורשין ולא מן הלקוחות, שיעבודא לאו דאוריתא, ור' יוחנן וריש לקיש דאמרי תרויהו מלוה על פה גובה מן היורשין ואינה גובה מן הלקוחות, שיעבודא דאוריתא. אמר רב פפא הילכת' מלוה על פה גובה מן היורשין ואינה גובה מן הלקוחות, גובה מן היורשין שלא תנעול דלת בפני לוין, ואינה גובה מן הלקוחות דלית לה קלא, פי' וכגון שיורשין מכירין בה או שהודה החייב, או שמתוה ומית בשמתיה, או שקבע לו זמן ולא הגיע הזמן, דליכא למיחש לפירעון, אבל כל היכא דהוה מצי לוה למימר פרעתיך, היורשין פטורין, דבית דין טוענין בעבורם דילמ' פרעיה, והכי אמרי' בירוש' [גיטין פ"ו ה"ה] האי מלוה על פה דגובה מן היורשין בדליכא חשש דילמ' פרעיה (והכי אמרי' בירושלמי) כגון דהוו קיימי יורשין משעה דאודי עד שמת, כי היכי דלא תיקשי הילכת' אהילכתא.
<h2>דף יד.</h2>
[ב"ב ע"ב ע"א] ואקשינ' ומי מצית מוקמת ליה לר' שמע' כר' עקיב', והתניא הקדיש שלשה אילנות ממטע עשרה לבית סאה הרי זה הקדיש את הקרקע שביניהן, לפיכך כשהוא פודה פודה בית זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף, פי' כל זמן שהקדיש הקרקע כך הוא דין הקרקע שיהא נפדה במדה זו, בין שדה הלבן בין שדה האילן, ודוקא כשהקדיש שלשה אילנות הקדיש את הקרקע דחשיבי שדה, אבל אם הקדיש שני אילנות אין להן קרקע, וכשהוא פודן פודן בשוייהן, מני אי ר' עקיב' הא אמ' מוכר בעין יפה מוכר וכל שכן מקדיש, פי' ולר' עקיב' אילו מכר שני אילנות יש לו קרקע דבעין יפה מוכר, והאי דתנן בפירקין דלקמ' [פ"א ע"א] המוכר שני אילנות בתוך של חברו לא קנה קרקע כול', עד ואם מתו אין לו קרקע דלא כר' עקיב', דלר' עקיב' כיון דאמר מוכר בעין יפה מוכר יש להן קרקע וקנה מקום מטעתן, וכיון דיש להן קרקע מקום מטעתן יפדו אגב קרקע במדה. ואי רבנן הא אמרי מוכר בעין רעה מוכר אבל מקדיש בעין יפה מקדיש. פי' שהרי הקדיש את הכל כמו נותן, ואלא ר' שמע' היא, פי' דמשוה במתני' דין המקדיש כדין המוכר. ור' שמע' אליבא דמאן אי אליבא דר' עקיב' האמר מוכר בעין יפה מוכר וכל שכן מקדיש, פי' והיכי קאמר דוקא כשהקדיש שלשה הקדיש קרקע, אבל אם הקדיש שנים לא הקדיש, אלא פשיטא אליבא דרבנן, וקסבר ר' שמעון כי היכי דמוכר בעין רעה מוכר מקדיש נמי בעין רעה מקדיש, פי' ומשום הכי דוקא הקדיש שלשה אילנות, הא אם הקדיש שני אילנות לא הקדיש אפי' מקום מטעתן ואין להן קרקע כלל.
[ב"ב ע"א ע"א] מתני'. לא את הבור ולא את הגת כול'. פי' דוקא במוכר (אמרינ' דשייר במוכר את הבית) אמרינן דשייר במוכר את הבית בור ודות, ולגבי שדה גת ושובך וחרוב המורכב וסדן השקמה וכל כיוצא בהן, אבל בנותן מתנה לחברו בית או שדה, מסתמא נתן את כולם, דמאן דיהיב מתנה בעין יפה יהיב, וכן האחין שחלקו והגיע שדה זו לפל' ושדה זו לפל' או בית, כל מה שבתוכו הוא שלו, ואע"ג דאמרי' האחין שחלקו אין להן דרך זה על זה, דוקא שדהו על שדה אחיו אין לו חזקה, אבל כל מה שבתוך שדהו קנה עם השדה. וכן נמי המחזיק בניכסי הגר אע"ג דאמרן [נ"ג ע"ב] שאם החזיק בשדה זו לא קנה חברתה, דוקא משדה לשדה, אבל באותה שדה זכה בכל מה שבתוכה. וכן המקדיש את השדה בעין יפה מקדיש והקדיש את כולן, ור' שמעון פליג גבי מקדיש, ואמ' דמקדיש כמוכר דמי ומה מוכר לא מכר את כולן אף מקדיש לא הקדיש את כולן. ולא הקדיש בכלל שדה אלא חרוב המורכב וסדן השקמה, אבל גת ושובך לא, ולקמן נפרש מאי שנא חרוב ושקמה.
<h2>דף יד:</h2>
[ב"ב ל"ז ע"ב] אמרי נהרדעאי האי מאן דזבין דיקלא לחבריה קני ליה בשיפוליה עד תהומא, פי' קנה קרקעו ואם מת נוטע אחר במקומו, וכגון שהחזיק בו שלש שנים, דאי בלא חזקה הא תנן לקמ' בהמוכר את הספינה [פ"א ע"א] גבי קנה שני אילנות ואם מתו אין לו קרקע, אלא ודאי על ידי חזקה מיירי, מתקיף לה רבא ולימ' ליה לכורכמא רישקך זביני לך, פי' כיון שהמוכר אילן לחברו בלא קרקע יש לו להניחו עד שייבש, יכול לטעון זה כי לפירותיו מכרתיו לך כדין כל אילן יחידי וחזקתך אינה [אלא] לפירות, ולמה אנו דנין לו מסתמא כיון שהחזיק בו קנה מקום מטעתו, אלא אמר רבא בבא מחמת טענה, פי' הכי מיתוקמה מילתא דנהרדעאי כגון שטוען הלוקח כי מכרתה לי האילן וקרקעו בפירוש, אמר ליה מר קשיש' בריה דרב חסדא לרב אשי ואי לכורכמא רישקך זבין ליה מאי הוה ליה למיעבד, איבעי ליה למחויי, דאי לא תימא הכי הני משכנתא דסורא דכתבי במישלם שניא אילין תיפוק ארעא דא בלא כסף, אי כביש ליה לשטר משכנתא ואמ' לקוחה היא בידי הכי נמי דמהימן, ומתקני רבנן מילתא דאתי בה לידי פסידא, אלא איבעי ליה למחויי הכא נמי איבעי ליה למחויי. פי' שאילן לבדו מכרתי לו בלא קרקע ואם לא מיחה הפסיד.
<h2>דף יז:</h2>
[ב"ב קכ"ח ע"א] שלח ליה ר' אבה (בר) [לרב] יוסף בר חמא היה יודע לו בעדות קרקע עד שלא נסתמא ונסתמא פסול, ושמואל אמר כשר איפשר דמיכוין מצרהא, אבל גלימא לא, ורב ששת אמר אפי' גלימא איפשר דמכוין מדת ארכו ומדת רחבו, אבל נסכא לא, ורב פפא אמר אפי' נסכא איפשר דמכוין משקלותיו. מיתיבי היה יודע לו עדות עד שלא נעשה חתנו ונעשה חתנו, פקח ונתחרש פיתח ונסתמא, שפוי ונשתטה פסול, היה יודע לו עדות עד שלא נעשה חתנו ונעש' חתנו ומתה בתו, פקח ונתחרש וחזר ונתפקח, פתח ונסתמה וחזר ונתפתח, שפוי ונשתטה וחזר ונשתפה כשר, זה הכלל כל שתחלתו וסופו בפסלות פסול, פי' או תחילתו או סופו, וכל שתחלתו בכשרות וסופו בכשרות כשר, תיובתא דכולהו תיובתא. פי' שלכל עדיות שבעולם הוא פסול פתח ונסתמא, ואע"פ שראה בעודו פתח שראובן הילוה לשמע' מנה ונסתמא, אינו יכול להעיד עליו עכשיו כיון שאינו יכול לראות, דבענן שיהא כשר בין בשעת ראייה בין בשעת הגדה.
<h2>דף יט.</h2>
[ב"ב ס"ד ע"א] מתני'. לא את הבור ולא את הדות כול'. פי' כדאמרן דלא אהני עומקא ורומא אלא שיהא יכול להעמיק או להגביה, אבל החפורין לא קנה בלשון זה.
[ב"ב ס"ד ע"א] וצריך ליקח לו דרך כול', פי' ר' עקיב' סבר מוכר בעין יפה מוכר, וכשמכר לו הבית ושייר הבור לעצמו בעין יפה מכר לו ולא שייר דרך לבורו, הילכך צריך המוכר ליקח דרך לבורו, ורבנן סברי מוכר בעין רעה מוכר, וכשמכר לו הבית שייר דרך לבורו.
[ב"ב ס"ד ע"א] תניא אחד הבור ואחד הדות בקרקע, אלא שהבור בחפירה ודות בבינין, פי' שניהן הן תחת הקרקע אלא שהבור הוא חפירה בלי בנין שהיה הסלע קשה. והדות הוא בבניין שבונין הכתלים סביב.
<h2>דף כא:</h2>
[ב"ב מ' ע"ב] אמרי נהרדעאי כל מודעא דלא כתיב בה אנן ידעינן באונסיה דפלניא לאו מודעא היא, מודעא דמאי אי לימ' דגיטא ודמתנה גלויי מילתא בעלמ' הוא, פי' אע"פ שלא ראו את אונסו לבד שמודיע להם כי גט זה שאני נותן לאשתי, או מתנה זו שאני נותן לפל', או על ידי שטר או על ידי קנין לא בכל לב אני עושה, אלא מפני כך וכך די לו, שאין הגט והמתנה נקנין אלא בכל לב, וכיון שהודיע לעדים שלא בכל לב הוא עושה די לו, ולא דמו לזביני שאינו מוכר אלא מפני דוחק המעות ולא בכל לב ואפי' הכי הוו זביניה זביני, ומשום הכי צריך להכיר עדים אונסו שאותו האונס יבטל המכר, אבל הגט והמתנה שאין שם מתן מעות אם לא יהיו בכל לב לא קנו, הילכך בהודעתו לעדים שלא בכל לב הוא עושה די לו שאינו אלא כמפליגן בדברים ואע"פ שלא היה לו שום אונס בטלים הם ורצה לצחק בהם.
<h2>דף כב.</h2>
[ב"ב קע"ד ע"א] ההוא ערבא דיתמי דפרעיה למלוה מיקמי דלודעינהו ליתמי, אמר רב פפא פריעת בעל חוב מצוה ויתמי לאו בני מיעבד מצוה נינהו, רב הונא בריה דרב יהושע אמ' אימור צררי אתפשיה, מאי ביניהו איכא ביניהו בשחייב מודה, אי נמי דשמתוה ומית בשמתיה. שלחו מתם שמתוה ומית בשמתיה הלכה כרב הונא בריה דרב יהושע. כל הפרשנים ראיתי שהסכימו בדעת אחת דלא אמ' רב פפא אלא במלוה על פה, אבל במלוה בשטר חייבים היתומים לפרוע, וכיון שפרע הערב את המלוה פקע ליה לשיעבודי' דשטרא וחזרה להיות מלוה על פה, וקשיא לי לפירושיהו טובא, דבערכין בפ' שום היתומים [כ"ב ע"ב] אמרי' אין נזקקין לניכסי יתומים אלא או לשטר שיש בו ריבית, או לכתובת אשה, אבל לשטר מלוה לא, ואמרי' מאי טעמ' אמ' רב פפא פריעת בעל חוב מצוה ויתמי לאו בני מיעבד מצוה נינהו, פי' פריעת בעל חוב מצוה וכפינן ליה ללוה דליעביד מצוה, כדאמרי' בפ' הכותב [כתובות פ"ו ע"א] אמ' ליה רב כהנא לרב פפא לדידך דאמרת פריעת בעל חוב מצוה, אי לא ניחא ליה דליעביד מצוה מאי, אמ' ליה במ' דב' אמ' במצות לא תעשה, אבל במצות עשה כגון שאומ' לו עשה סוכה עשה לולב ואינו עושה מכין אותו עד שתצא נפשו, אבל יתמי לאו בני מיעבד [מצוה] נינהו, ורב הונא אמ' אימור צררי אתפשיה, מאי ביניהו כול', אלמא אפילו במלוה בשטר אמ' רב פפא פריעת בעל חוב מצוה, וטעמ' דמילתא משום דסבר לה כמאן דאמ' לקמ' שיעבודא לאו דאוריתא, ולא נשתעבדו נכסיו לחוב זה שיוכל לומ' ליתומי' מה לכם לירש שיעבודי, ולא נשאר עליהן אלא מצוה, הילכך יתמי כל זמן שהן קטנים לאו בני מיעבד מצוה נינהו עד דגדלי, ורב פפא דאמ' [קע"ו ע"א] מלוה על פה גובה מן היורשין כדי שלא תנעול דלת בפני לוין, מיירי ביתומים גדולים דבני מיעבד מצוה נינהו, נמצא עכשיו כל זמן שהן קטנים אפי' מלוה בשטר אין נפרעין מהן לרב פפא, וכשהן גדולים נפרעין מהן אפי' מלוה על פה, ורב הונא פליג על רב פפא ואמ' לא משום טעם זה הן משום דיתמי לאו בני מיעבד מצוה נינהו, אלא משום דאיכא למיחש לצררי, דאע"ג דנקיט שטרא חיישינ' דילמ' פרעיה והימניה, ומפני שהן קטנים אינן יודעין להביא ראיה, אבל אחר שיגדילו אם אינן יכולין להביא ראיה יישבע בעל השטר ופורעין, ואמרי' דאיכא ביניהו היכא דחייב מודה בשעת מיתה, אי נמי דשמתוה ומית בשמתיה, דכיון דליכא למיחש לפירעון, אליבא דרב הונא כפינן להו למיפרע, ואליב' דרב פפא לא כפינן להו, משום דיתמי לאו בני מיעבד מצוה נינהו, וכמו שחלקו בערב כך היו חולקין אם היה בא המלוה עליהן עם השטר, אלא מעשה שהיה בערב היה, ולאשמועינן דרב הונא מחייב היכא דחייב מודה אפי' לפרוע לערב. והילכת' כרב הונא כדשלחו מתם, ולא משגחינן לדרב פפא דאמ' יתמי לאו בני מיעבד מצוה נינהו, אלא כל היכא דקים לן דלא פרע אבוהון, נפרעין מן היתומים אע"פ שהן קטנים.
[ב"ב קע"ה ע"ב] ורבה אמ' דבר תורה אחד מלוה בשטר ואחד מלוה על פה אינה גובה אלא מנכסים בני חורין, שיעבודא לאו דאוריתא, ומה טעם אמרו מלוה בשטר גובה מנכסים משועבדין, כדי שלא תנעול דלת בפני לוין, אי הכי מלוה על פה נמי, לית לה קלא. פי' רבה סבר דדין תורה הוא שאפי' מלוה בשטר אינה גובה ממשעבדי ואע"פ שפירש לו השיעבוד, דאין הנכסין ניקנין אלא קנין גמור, אבל לשיעבודא בעלמ' דהוי שאם לא יפרענו יגבה מהם, כמילי בעלמ' דמי, ואפי' אם קנה ממנו, קנין דברים בעלמ' הוא, ואינו יכול לטרוף מזה שקנה קנין גמור, שלזה שיעבדם אם לא יפרענו, וכיון שקודם שבא לגבות מהן מכרם לאחר, קנאם קנין גמור, ולא אתי האי בתנאה בעלמ' ומפיק מיניה. ואתיא דרבה כרב פפא דאמ' בפ' שום היתומים [ערכין כ"ב ע"א] אין נזקקין לניכסי יתומים אלא או לשטר שיש בו ריבית או לכתובת אשה, אבל לשטר מלוה לא, ואע"פ שיש בה אחריות נכסים, שהרי לא הוציא אלא שטר שיש בו ריבית, ומפרש טעמ' דרב פפא משום דקסבר פריעת בעל חוב מצוה ויתמי לאו בני מיעבד מצוה נינהו, אלמ' קסבר שיעבודא לאו דאוריתא, ואע"פ שכת' בו אחריות, דאי שיעבודא דאוריתא, מה יש לו עם היתומים, יאמר להם שיעבודי אני נוטל ואין לכם כח לירש שיעבודי, ומה לו עם היתומים שנאמר יתמי לאו בני מיעבד מצוה נינהו, אלא ש"מ סבירא ליה לרב פפא דשיעבודא לאו דאוריתא ואע"פ שפירש לו אחריות.
[ב"ב קע"ה ע"ב] רב ושמואל דאמרי תרויהו מלוה על פה אינה גובה לא מן היורשין ולא מן הלקוחות, שיעבודא לאו דאוריתא, ור' יוחנן וריש לקיש דאמרי תרויהו מלוה על פה גובה מן היורשין ואינה גובה מן הלקוחות, שיעבודא דאוריתא. אמר רב פפא הילכת' מלוה על פה גובה מן היורשין ואינה גובה מן הלקוחות, גובה מן היורשין שלא תנעול דלת בפני לוין, ואינה גובה מן הלקוחות דלית לה קלא, פי' וכגון שיורשין מכירין בה או שהודה החייב, או שמתוה ומית בשמתיה, או שקבע לו זמן ולא הגיע הזמן, דליכא למיחש לפירעון, אבל כל היכא דהוה מצי לוה למימר פרעתיך, היורשין פטורין, דבית דין טוענין בעבורם דילמ' פרעיה, והכי אמרי' בירוש' [גיטין פ"ו ה"ה] האי מלוה על פה דגובה מן היורשין בדליכא חשש דילמ' פרעיה (והכי אמרי' בירושלמי) כגון דהוו קיימי יורשין משעה דאודי עד שמת, כי היכי דלא תיקשי הילכת' אהילכתא.
<h2>דף כג.</h2>
[ב"ב קע"ד ע"ב] אמר רב הונא שכיב מרע שהקדיש כל נכסיו ואמ' מנה לפל' בידי נאמן, חזקה אין אדם עושה קינוניא על הקדש, מתקיף לה רב נחמן וכי אדם עושה קינוניא על בניו, דרב ושמואל דאמרי תרויהו שכיב מרע שאמ' מנה לפל' בידי, אמ' תנו נותנין, לא אמ' תנו אין נותנין, אלמ' אדם עשוי שלא להשביע את בניו, הכא נמי אדם עשוי שלא להשביע את עצמו. פי' כשאמ' מנה לפל' בידי אמרי רב ושמואל דאין נותנין לו היורשין אחרי מותו כלום, דאמרי' לא היה חייב לו כלום, אלא זה שאמ' בפני בני אדם כן שלא להשביע את בניו, אך אם ציוה לבניו תנו לו המנה שאני חייב לו, אז ודאי נותנין, שבעיקר הוא אומ' כיון שאומ' להם תנו, והכא נמי גבי הקדש נימ' דהאי דאמ' מנה לפל' בידי שלא להשביע את עצמו קאמ', ואע"פ שהקדיש כל נכסיו, שלא יאמרו בני אדם ממון טמון יש לו הרבה ולא הקדיש אלא הגלוי לעולם, ומהדר כי קאמ' רב הונא דנקיט שטרא. וקשיא לי, כיון דמוקמינן מילתיה דרב הונא בדנקיט שטרא ומיקיים, היכי תלי טעמ' חזקה אין אדם עושה קינוניא על ההקדש, אפי' אם לא אמ' הוא מנה לפל' בידי גובה אותו פל' מנה מנכסיו, שאינו יכול להקדיש דבר שאינו שלו, אע"פ שהוא כופר לו כיון דנקיט שטרא גאבי, ואי אמרת הא דאמ' נאמן שלא להשביעו קאמ', דגבי בלא שבועה, בלא דיבורו נמי לא מישתבע, דהא אין נשבעין על ההקדשות, ויש לפרש דנקיט שטרא כגון דאיהו עבדיה ליה בתר דאקדשינהו לניכסיה, ואע"ג דלא אמ' תנו יהבינן ליה, שלא היה עושה שטר כדי שלא להשביע את עצמו, ולקינוניא לא חיישינ', שאין אדם עושה קינוניא על ההקדש, וזהו דנקיט שטרא, שאותו פל' הוא תופש שטר בידו שעשה לו, דודאי לאו שלא להשביע את עצמו אמר אלא בעיקר אמר.
[ב"ב קע"ד ע"ב] וכן היה רשב"ג אומ' כול', משה בר עצרו ערבא דכתובתא דכלתיה הוה, ורב הונא בריה צורבא מרבנן הוה ודחיק ליה עלמא, אמ' אביי ליכא איניש דניסביה עיצה לרב הונא דליגרשה לדביתהו ותיגבי כתובתה מאבוה וליהדרה, אמ' ליה רבא והא ידירנה הנאה תנן, אמ' אביי אטו כל דמגרש בי דינא מגרש, איגלאי מילת' דכהן הוה, אמ' אביי בתר עניא אזלא עניותא. ומי אמ' אביי הכי, והאמ' אביי איזהו רשע ערום, זה המשיא עיצה למכור בנכסים כרשב"ג, צורבא מרבנן שאני. והא ערב הוא וערב דכתובה לא מישתעבד, קבלן הוה. הניחא למאן דאמ' קבלן אע"ג דלית ליה ניכסי ללוה מישתעבד, אלא למאן דאמ' אי אית ליה ניכסי מישתעבד, ואי לא לא מישתעבד, מאי איכא למימ', פי' ואי אית ליה ניכסי תיגבי מיניה ולא מן הערב, איבעיתימ' דהוו ליה ניכסי ואישתדוף, ואיבעיתימ' כל לגבי בריה [שעבודי משעבד] נפשיה. דאיתמר ערב דכתובה דברי הכל לא מישתעבד, קבלן דבעל חוב דברי הכל מישתעבד, קבלן דכתובה וערב דבעל חוב פליגי, איכא מאן דאמ' אי אית נכסי ללוה בשעת הלואה מישתעבד, ואי לא לא מישתעבד, ור' יוחנן דאוקי מתני' בשאין נכסים ללוה לא פליגא עילויה, דר' יוחנן אמ' דלית ליה השתא בשעת פירעון אבל לעולם בשעת הלואה הוו ליה, ואיכא מאן דאמ' בין אית ליה ניכסי ללוה ובין לית ליה מישתעבד, ופסיק תלמ' בין אית ליה ובין לית ליה מישתעבד, בר מערב דכתובה דאע"ג דאית ליה לא מישתעבד, מאי טעמ' מצוה הוא דעבד ולאו מידי חסריה. ונר' לי דוקא במנה מאתים ותוספת דלאו מידי חסריה, אבל בנדוניא שהביאה מבית אביה כמלוה דמיא, וכמו כן הערב לחתן בנדוניית אשתו לא מישתעבד, דלאו מידי חסריה אלא מצוה קא עביד, וכל זה הוא בלא קניין, אבל אם קנו ממנו מישתעבד אע"ג דלית ליה ניכסי, שאין לאחר קנין כלום.
[ב"ב קל"ז ע"א] אמר אביי איזהו רשע ערום זה המשיא עיצה למכור בנכסים כרשב"ג, כי אתא רבין א"ר יוחנן, ואמרי לה אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן הלכה כרשב"ג, ומודה רשב"ג שאם נתנן (שכיב) מתנת שכיב מרע לא עשה כלום, מאי טעמ', אמר אביי מתנת שכיב מרע לא קניא אלא לאחר מיתה, וכבר קדמו אחריך, פי' כבר ציוה הנותן שלאחר מיתתו יהיו של אותו השיני ואין כח לראשון לתתם לאחר אחרי מותו, מה שנתן בחייו מה שעשה עשוי שכבר הרשהו לעשות בחייו מה שרוצה, אבל לאחר מותו אינו יכול לעשות כלום, שכבר ציוה הנותן מה יהיה אחרי מותו, וכמו כן נראה לי שהנותן נכסיו במתנת שכיב מרע אינו יכול להפקיע כתובת בנין דיכרין, ואע"ג דלא טרפא ממשעבדי, הני מילי אם נתן והקנה בחייו, אבל לאחר מותו כבר נתנן לבנין דיכרין ואין לו כח להפקיע מתנת בנין דיכרין ולתתה לאחרים, ודומה כמי שאמ' לא יירשו בנין דיכרין כתובת אימן שאין בדבריו ממש. אמר ר' זירא א"ר יוחנן הלכ' כרשב"ג, ואפי' היו בהן עבדים והוציאן לחירות. ואמר רב יוסף א"ר יוחנן הלכה כרשב"ג ואפי' עשאן תכריכין למת, אמר רבה בר רב הונא האחין שקנו אתרוג מתפושת הבית ונטלו אחד מהן, אם יכול לאוכלו יצא ואם לאו לא יצא עד דאיכא אתרוג לכל חד וחד, ודוקא אתרוג לכל חד וחד אבל פריש או רימון לא.
